כתבה: אלן תורג'מן
תרגם: יונתן מרטין
אני הורה לילד שנפטר. משמעותו האמיתית של הדבר היא שזמן רב עבר עד שהשלמתי עם המציאות האולטימטיבית של העניין. לקבל את האמת. את לא מתגברת על אובדן של ילד. את לא מחליפה אותו. היגון יעלה לך באופן לא צפוי. ככל שעובר הזמן הקצוות מתרככים, אך בכל זאת זהו יגון. כמו המרכיבים הרבים שמרכיבים את החיים של כל אחד מאתנו, מוות של ילד הוא דבר שבסוף את מאמצת כחלק מעצמך. במקום להתעורר בוקר אחד ולגלות שנרפאת מיגונך, את לומדת לחיות אתו.
אין דרך קלה לאבד ילד. אין מחלות או אירועים שעדיפים על זה, ואין גיל או נקודה בזמן שמסוגלים לשנות משהו. למרות שהורים שמאבדים ילד חווים לעתים קרובות אמפטיה כלפי אנשים אחרים ואומרים דברים כמו "טוב שלא קרה לי דבר כזה", בדרך כלל הכוונה היא "טוב שלא קרה לי דבר כזה בנוסף למה שכן קרה לי". ככל שהזמן עובר אנו חשים קשר לכל אדם שאיבד ילד ויש לנו תחושה חזקה שמכל חוויות היגון, מוות של ילד הוא הקשה ביותר. כולנו מחזיקים בדעה שמטבע הדברים הורים אינם אמורים לחיות חיים ארוכים יותר מילדיהם.
אני אדם שונה מהאישה הצעירה שהייתי ערב מות ילדי. אינני חשה שהמוות שינה אותי שינוי רדיקלי, אך כן עבר עלי שינוי. כאשר אני מסתכלת בראי אני רואה את הקמטים החדשים הרבים שחוצים את פני, את השפע הפתאומי של שערות השיבה ואת שמונת הקילוגרמים שהוספתי למשקלי. לפעמים אני מתקשה להיזכר באישה הצעירה הזאת שהיתה אם לשני ילדים – ילדה בת ארבע וילד בן כמעט שישה חודשים. הייתי אדם שהיה מסוגל לחוות תחושות של טינה ברגעים שכולם יחד היו עצבניים ורעבים, והשינה נדמתה לו לחוויה נידחת, אדם שגם חגג את השמחות והחוויות של האימהות. משולבים עם הימים ההם היו השמחות והלחצים של חיי היומיום – בעלי התחיל עסק חדש ואני ניסיתי למצוא לעצמי מקום בעולם העבודה. זו היתה תקופה טובה, מקושטת בכל השמחות והמחלוקות הקטנות שהם חלק מהחיים.
וברגע אחד התלקח גיהינום. הכול השתנה, כאילו הופלה פצצה על גרעין חיינו. השתנה בוקר קיצי אחד, שטוף שמש, כאשר הרמתי את הגופה של בננו הצעיר – נטולת חיים, קשיחה ומעוותת, השתנה כנראה באותה מהירות שהוא מת. חלק מהגיהינום היה העובדה שמותו לא היה צפוי. חלק מהגיהינום היה השנה – 1987, לאחר שנות מחקר רבות המדע והרפואה עדיין לא הגיעו למסקנה בנוגע לגורם המוות ולא הצליחו למצוא תרופה ל-SIDS, תופעה שהורגת אלפי תינוקות ברחבי העולם. רובו של הגיהינום נבע פשוט מהעובדה שהוא מת, ומכל הדברים שאירעו בעקבות מותו.
אני מודה על הערפול שעטף אותי מתחילת הרגע הנוראי הזה – הניסיונות שלי ושל בעלי להחיות את הגופה הקטנה כל כך, הדחייה שלי את עצם מותו. לאחר הרגע הראשון הזה של הגילוי, לא יכולתי לגעת בו, כעסתי כעס נוראי והתכחשתי לעובדה שהגופה הזאת, הקטנה והקרה, יכלה אי פעם להכיל את האישיות של בננו. ההחלטה מה לעשות עם ילדתנו בת הארבע, החולה וקודחת מחום גבוה ומפחדת מלזוז ממיטתה אך מודעת לכך שמשהו לא כשורה, הצרחה החזקה שנבעה עמוק מתוכי, הבלבול סביב הגעת צוות האמבולנס, ודאגותיהם של שכנינו – כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך אוכל להסביר לבתי שאחיה האהוב לא יהיה כאן.
אינני מבינה זאת בעצמי. ההתקשרויות שהיינו צריכים לעשות לבני משפחה ברחבי הארץ ומחוצה לה. רק שעתיים לאחר שמצאנו את בני מת וכבר אנחנו בדרך לבית הקברות. אני זוכרת את בעלי צוחק ואומר לי "זו חייבת להיות איזו בדיחה חולנית או חלום, אני פשוט לא מאמין שכל זה בעצם קורה."
לפני צוהרי היום כבר היינו בחזרה בבית וזה סימן את תחילת השבעה. במשך שבעת הימים האלה הייתי אפופה בערפל, בזמן שחברינו, שכנינו ובני המשפחה הרבים באו להיות אתנו – רבים מהם ל אידעו מה לומר או איך לומר את מה שהרגישו. אני באמת לא יודעת איך חייכתי ופטפטתי על נושאים חסרי משמעות. אני יודעת שפשוט לא ממש הייתי שם. נתתי הופעה קפדנית כאילו שנעשו חזרות רבות על הטקסט, אלא שההופעה הייתה מבוימת באי-מציאות, מבוצעת כדי להקל על כאבם של האחרים, אבל מבוצעת בעיקר בגלל שהעניין לא באמת אירע ושלמחרת אתעורר עם שני ילדים, רק חושבת על הסיוט שכנראה אני חולמת.
הצביטות הראשונות של המציאות הגיעו יום לאחר סיום השבעה, התחילו עם הגעתה של סופת רעמים, ושל המציאות שבני בחוץ בגשם, ישן בקבר קטן בין ילדים אחרים. לפני כן לעולם לא השארתי ילד בגשם, וסערת החרדה של המציאות הזאת היוותה מציאות בפני עצמה. הערפול היה לנחמה. המציאות הייתה אימה מוחלטת.
יש בי חוסר נחת מלחזור אחורה ולזכור את הימים האין-סופיים שאחרי השבעה. חוסר הנחת נובע מהרצון האנושי להכיר בשבריריותם של אחרים אך לא בשבריריות של עצמנו. אלו היו ימים שפחות או יותר ייצגו חיים, ימים שבהם עשינו בקושי רק את הפעולות היומיומיות.
מותה הפתאומי של כלבתנו האהובה טניה אשר הורעלה על ידי לוכדי הכלבים של העירייה אירע רק שבועות לאחר מות בני. העובדה שהיא היתה חלק מהמשפחה אפילו יותר זמן מבני גרהו לי לחשוב שננעלנו בתוך צירוף גורלי משונה שבו כל בני משפחתנו ימותו. בביתנו אני בודקת את האנשים שישנים בקביעות של מחלקה לטיפול נמרץ וחשה שאני אחראית על היכולת שלהם לנשום.
כאם לא עובדת נאלצתי להתמודד עם בקרים ארוכים ושקטים בבית. הריקנות גברה עלי. בדיעבד, מילה אחת מתארת את זה בצורה הכי טובה – בדידות. לא משנה באיזו פעילות עסקתי או כמה אנשים היו סביבי, זו היתה תקופה של בדידות וריקנות שערערה את שלמות תחושת החיים. אני אוהבת לחשוב שעשינו עבודה טובה בהסתרת רגשותינו, שכלפי חוץ תפקדנו כרגיל. היו אלו הרגשות שבדיוק מתחת לפני הכיסוי שהכילו את הריקנות העצומה הזאת. בהתחלה רק אזכור של הזמנים הטובים שבהם הוא היה מעורב הביא לעצירה מוחלטת ולא נוחה של השיחה.
כלפי בתי העצמאית הפכתי להיות ההורה המושלם, מגנה באופן מוגזם וחונקת. פחדתי להניח לה לצאת מטווח הראייה שלי ליותר מדי זמן, אך פחדתי גם לקבל על עצמי את אחריות הטיפול בה. ניסיתי להיות המלווה התמידית וחברתה למשחק אפילו כאשר התחננה ללכת לשחק לבדה עם חבריה. השתמשתי בה כדי למלא את הריקנות שהייתה אצלי. אני מתפלאת ששתינו שרדנו את החודשים הראשונים האלה.
כאשר החורף התחלף לאביב הכנתי את תחפושת הפורים של בתי וראשי היה עסוק רק במחשבה על התחפושת שלבני לעולם לא תהיה הזדמנות ללבוש. בסדר הפסח לא יכולתי שלא לחשוב על איך יכול היה בני להיות שם בזרועותי – זרועות כה ריקות.
רציתי תינוק נוסף אבל פחדתי מכך נורא. הדבר ערער את מערכת היחסים שלי עם בעלי באופנים רבים ודקים. דיברנו, אך לא היינו מדברים. חלקנו זה עם זה, אך למעשה לא היינו חולקים. לעתים הוא היה חזק ומלא חמלה ולעתים כועס וחסר רגש. חיי המין שלנו היו פגומים – רכות וצרכים יכולים ללכת לאיבוד כאשר קיים פחד מהיריון ופחד מחוסר יכולת להיות הורה טוב, וכאשר קיים פחד בכלל.
למרבה הפתעתי כן נכנסתי להיריון, בדיוק כאשר הייתי בשלבי ההתגברות על המחשבות אם אני באמת מסוגלת להמשיך את זה עד תום. הפלתי, וזה היה השפל הנמוך מכול. הכאב היה אמיתי כמעט כאילו איבדתי עוד ילד. החודשים שאחר כך היו סטריליים כמו חוסר היכולת שלי להיכנס להיריון שוב.
מתי אתה מתחיל להרפות? סימני הדרך אינם קיימים עד שאתה יכול להתרחק מהם מספיק בשביל להתחיל להסתכל עליהם בדיעבד. סימני הדרך הם בעצם האירועים שאתה בסוף מוכן לקראתם – עבורי זה היה הדחף להילחם.
חיפשתי קבוצת תמיכה להורים כמונו ומאחר שלא מצאתי כזאת, הקמתי את שלי. אחרי שפרסמתי מודעה בעיתון מצאתי את עצמי מדברת בטלפון עם הרבה מאוד הורים אחרים. עבור כל אחד מאתנו הייתה זו הפעם הראשונה שדיברנו באמת, עם מישהו "כמונו". את השחרור של כל כך הרבה רגשות שהיו נעולים בתוכי ניתן רק להגדיר כקרוב למלהיב. זה היה שילוב מוזר – לשמוע אנשים אחרים אומרים את מה שאני הרגשתי ולהרגיש אתם את מה ששמעתי אותם אומרים. כאשר בסוף נפגשנו כקבוצה חשנו איחוד מחדש של חברים ותיקים מאוד – לא היינו זרים.
הכניסה למעורבות עם הורים אחרים היתה לסימן דרך בפני עצמו. קרובי המשפחה, חברים ואנשי מקצוע בקהילה תמכו בהקמת הקבוצה. כולנו מסתדרים עם כאבינו הגדולים ביותר, כל אחד בדרך שלו ועבור כל אחד מאתנו אין נכון או לא נכון, יש רק דרכים שונות.
היגון הוא אגוצנטרי מאוד. לפעמים אני חשה עצבות על ימי הבדידות, שאולי לא היו הכרחיים, שאולי לא היו אילו רק ידעתי את העובדה הפשוטה – שלא הייתי צריכה להיות בודדה.
אני כותבת את הדברים יומיים לפני היום שהיה צריך להיות יום הולדתו הראשון של בני, ושוב אינני יכולה שלא לחשוב על המסיבה שאינני מתכננת ועל העוגה שאינני אופה וגם על העתיד שאולי יכול היה להיות שלו. אני יודעת שלפני דרך ארוכה, אך אינני לבדי מפני שגם אני הורה של ילד שנפטר.